האם המושג ‘הקשבה’ אומר שאת נותנת את הפול שלך כשיש לך כוח, וכשנגמר לך את מאטה קצב במקרה הטוב או עוצרת עם כאב חד בצד במקרה הפחות טוב? לא ולא.
להקשיב לגוף = דחיית סיפוקים.
את בירידה, מרגישה שיש לך עוד המון לתת, ואולי גם לשבור את השיא שלך פר קילומטר, אבל את יודעת שחוץ מהירידה הקסומה הזאת מחכים לך עוד שישה/חמישה/עשרה קילומטר של ריצה.
זה לא משנה בכלל כמה, מה שחשוב הוא שהגוף שלך והיכולת האירובית שלך יגיעו לכשל כשתצטרכי רק ‘לשמור’.
היום הייתי לי השוטר הרע. יכולתי בהחלט בקילומטר החמישי והשישי לתת יותר. בראשון ובשני בכלל יכולתי להרביץ קצב, אבל ידעתי שאם אתן יותר אשרוף את עצמי ולא אעמוד ביעד שהצבתי לעצמי: ריצה של שעה בקצב נוח.
מה זה נוח? (בהינתן שלא רצתי עם רצועת דופק) כזה שיכולתי בכל רגע נתון להצטרף לפלייליסט של גלגלצ שניגן באזניי.
אז הפעם, לשם שינוי, אני גאה בעצמי. עמדתי ביעד: הצלחתי לרוץ שעה שלמה.
ובעניין המרחק? נו, רציתי 10 אבל לא בכל מחיר.
וכך, שלושה וחצי חודשים אחרי לידה אפשר להגיד שחזרתי לעצמי באמת.
תחשבו על זה. רוצו חכם.